מדיניות שפה ותמיכה בזכויות המיעוט

סוגיית השפה הפכה לאחרונה תכופה יותרהופך להיות נושא של רטוריקה פוליטית, הבטחות לפני הבחירות לפלרטט עם הבוחרים. לעתים קרובות זה רק כיסוי הבעיות הדחופות ביותר בתחום החברתי והכלכלי, אבל יש מדינות שבהן שאלת השפה כשפה המדינה "עומד על קצה". מדיניות הלשון של המדינה, כמערכת של צעדים שמטרתם לתמוך בשפה אחת או במספר שפות, שואפת תמיד לאחד את הלאומים השונים המאכלסים את המדינה לישות אחת במדינה - האומה. זה עניין אחר איך הרצוי מושגת.

יש לנו מול העיניים הרבה היסטורילמשל, כאשר מדיניות שפה לא יעילה הובילה לתוצאה הפוכה לחלוטין - במקום לעורר את העם, הוא חילק אותו, הניע רגשות בדלניים והוביל למתח פנימי, ולפעמים הסתיים בעימותים אזרחיים. וכך, בבריטניה, באמצע המאה העשרים, הענישו המורים תלמידים שהשתמשו במילים וולשיות, איריות או סקוטיות בנאומיהם. העימות המזוין בצפון אירלנד היה לא רק דתי בטבע (קתולים לעומת פרוטסטנטים), אלא גם בשפה (אירית לעומת אנגלית).

בצרפת ב - 1794 הרפובליקה העבירה חוק שאסר על שימוש בשפות ולדיאלטים אחרים על שטחה של הארץ, להוציא ספרות צרפתית (למעשה, ניב של מחוז איל דה פראנס). חוק זה בוטל רק ב -1951, אך במשך מאה וחמישים שנה היו האוקסיטנים, הבאסקים, פרובנסאל, ברטון, האיטלקים בקורסיקה ואחרים - נעלמו כמעט לחלוטין. האם מדיניות השפה הזאת הובילה לאחדות העם? בשום פנים ואופן - והפגנות המוניות הדורשות את תחיית השפות האזוריות של העמים המאכלסים את צרפת הן דוגמה חיה לכך.

באימפריה האוסטרו-הונגרית, מדיניות השפהנועד לתמרן ולמעין השמדה עצמית של השטחים הכבושים. למרות העובדה כי התקשורת בין המונופול לבין המושבות היה בגרמנית, ממשלת אוסטריה-הונגריה תמכה בשפות הלאומיות: היא פתחה בתי ספר סלובקיים, תמכה בקולקטיבים יצירתיים אוקראינים ופולניים, ובחסות נוער איטלקי מוכשר. לפיכך, "אביב העמים", ומאוחר יותר - קריסתה של אוסטריה-הונגריה לא התקיימה בסוגיית השפה, אלא במישור הפוליטי בלבד.

שלא כמו רוסיה הצארית, שבה הכל היה מדוכא"לא רוסי", מאז 1917 את האידיאולוגיה של תמיכה בשפות האזוריות כבר מופצות. אבל העניין לא עבר מעבר לתעמולה. בשנות השלושים, התבטאה הדעה כי יש רק 15 עמים אחים בברית המועצות, ו -15 שפות אלה של רפובליקות האיחוד נתמכו באופן פעיל. עם זאת, ללא כל תמיכת המדינה, למשל, נותרו גרמנית, אולד מונגולית, פינית ושפות אחרות, שנושאותיהן היו חיות באופן קומפקטי או מפוזר על שטח ברית המועצות. בנוסף, הממשלה הכריזה על השפות של כמה רפובליקות להיות "מפותחות", הדורשות "בניית שפה" - לדוגמה, מולדובאנים הועברו בכוח מן האלפבית הלטיני אל האלפבית הקירילי. בשנות החמישים והשישים היתה מדיניות השפה של ברית המועצות מרומזת, אך השתנתה באופן קיצוני: למרות הצהרת התמיכה בשפותיהן של רפובליקות האיחוד, לא היה זה רוסי לדבר "מטומטם", אלא סימן לנחשלות ולמוצא כפרי. את התוצאות העגומות של מדיניות זו ניתן לראות על הדוגמה של רוסיה קזחסטן, בלארוס, אוקראינה חלקית ומולדובה.

מדיניות השפה ברוסיה, למרבה הצער,הוא ירש רבים של המגמות של ברית המועצות ז"ל. בנוסף להצהרות, בטענה לתמוך בשפות של מחוזות לאומיים, רפובליקות ומחוזות, הממשלה הרוסיה קרובה שוכחת שפות מיעוט, חיה בצורה מרוכזת במדינה. כמובן, כל אזרח צריך לדעת את שפת המדינה של המדינה, אבל זה לא אומר שאסור לדבר וללמד את ילדיהם דובר את שפת המקום. אם המדינה לא תהיה ברמה הגבוהה ביותר כדי לתמוך בשפות מיעוט, באמצעות המנופים של הרשויות המנהליות, התקשורת וקידום הסופרים כותבים בשפות של מיעוטים לאומיים, אחרי כמה זמן, בשפות הבאות וניבים לדעוך, ונשארנו תחושה של חוסר שביעות רצון, טינת ומדון הלאומי .